פסק-דין בתיק ע"א 7344-06-11

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת תמר בר אשר-צבן) מיום 14.4.2011. בפסק דין זה, התקבלה תביעת המשיב 1 למתן צו מניעה שיאסור על המערער לנהל מסעדה על מקרקעין שבמושב רמת רזיאל. זאת, משהתקבלה טענת המשיב 1 לפיה מדובר בשימוש העומד בסתירה למגבלת השימוש החקלאי שבהסכם המשולש.

2.         עיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענת ב"כ הצדדים ומסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. הטענה המרכזית שנטענה בערעור הייתה שזכותו של המערער להבאת ראיות ולניהול הליך הוגן קופחה בבית משפט קמא. זאת משעה שפסק הדין ניתן על יסוד סיכומי הצדדים בלא שהתאפשרה הבאת ראיות. באופן ספציפי נטען שהבאת הראיות נדרשה, שכן המערער טען עוד בכתב הגנתו (סעיף 3.3) כי אומנם המטרה שבהסכם המשולש היא מטרה חקלאית, אולם רשויות המדינה מכירות בשימושים לא חקלאיים ואף ניתנו החלטות שונות במקומות שונים המאפשרים שימושים לא חקלאיים.

3.         אכן, אין חולק שעוד מכוח החלטתו של כב' השופט מ' בן-עטר ז"ל מיום 10.3.2009, נקבע שהצדדים יגישו סיכומים, זאת לאחר שב"כ המשיב 1 הסכים למתן פסק דין על יסוד הסיכומים ותוך שהוא מסכים שכל עובדה שנטענה בכתב ההגנה נכונה. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, נדחתה תוך שהתאפשר למערער לטעון לנדון במסגרת הסיכומים. ואכן, המערער טען את טענותיו במסגרת הסיכומים. בהמשך לכך, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי אין מחלוקת עובדתית על כך שעל פי ההסכם המשולש השימוש המותר היחיד במקרקעין הוא שימוש חקלאי והמערער מפעיל מסעדה במבנה ששימש בעבר לול והכל למטרה מסחרית. נקבע, אפוא, שהדבר עומד בניגוד להוראות ההסכם המשולש.

4.         בית המשפט הוסיף וקבע, בהתייחס לטענות המערער הקשורות לשינויי המדיניות והחלטות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, כי "כל טענותיו של הנתבע [המערער] כלפי התובע [המינהל] כי הוא אינו ממלא את חובותיו לפעול לשינוי ייעוד המקרקעין, אינן מצדיקות את השימוש החורג. אפילו נניח שהתובע אומנם אינו ממלא את חובותיו, הרי שאין זה מתיר שימוש חורג במקרקעין" (עמ' 6 פסקה 19 לפסק הדין). כמו כן ציין בית משפט קמא, כי "השאלה אם במקרה הנדון פעל התובע כראוי כדי לאפשר שימוש חורג במקרה הנדון אם לאו, איננה רלוונטית" (עמ' 7 פסקה 19 לפסק הדין). משמעות קביעתו של בית משפט קמא היא כי משעה שאין חולק על השימוש הלא חקלאי שעשה המערער בלול והכל בהעדר היתר לשימוש חורג, הרי שהטענות כביכול אותן ביקש המערער לטעון ביחס לפעולת המינהל בהקשרים אחרים, אינן רלוונטיות להליך. מעבר לכך, לוז טענתו של המערער לפנינו הוא כי נמנעה ממנו הבאת ראיות, אלא שהמחלוקת עליה מצביע המערער היא מחלוקת פרשנית ביחס להוראות ההסכם המשולש ולעניין זה לא רק שהטענות שבערעור אינן קשורות לפרשנות להסכם אלא למדיניות המינהל (כלומר טענות שמחוץ להסכם ולא טענות פרשניות), אלא שהן בעיקרן טענות משפטיות שעמדו לפני בית משפט קמא ואליהן הוא התייחס ולא טענות שבעובדה. המשמעות היא, ממילא, שלא מצאנו בנסיבות המקרה מקום לקבל את טענת המערער לפיה קופחה זכותו להבאת ראיות בהליך שהתנהל בבית משפט קמא.

5.         יש לזכור, כי מלכתחילה כתב התביעה שהוגש התבסס על ההסכם המשולש ועל הפרתו על ידי המערער. המערער הפעיל את המסעדה במקום לפחות משנת 2003, כאשר התביעה הוגשה לבית משפט קמא בשנת 2008. המערער לא הגיש בשום שלב קודם לתביעה בבית משפט קמא, כמו גם לאחר מכן, תביעה נגד המינהל ולא טען במסגרת הליך מעין זה, את הטענות שנטענו בערעור בכל הקשור למדיניותו (ואף בית משפט קמא נתן דעתו לנדון עת איבחן את המקרה שלפנינו מעניין היקב הפועל במושב שבו אכן הוגשה תביעה נגד המינהל) (פסקה 19 לפסק הדין). במצב דברים זה, קיים קושי בטענות המערער לעניין קיפוח זכותו להביא ראיות בהליך שעניינו מלכתחילה צו מניעה בלבד. המערער הוסיף וטען בהקשר אחרון זה לעניין ראיות שהיה מביא בכל הקשור לשימוש חורג אחר במושב (לעניין היקב כאמור). אלא שבכתב ההגנה לא הופיעה טענה זו ואף לא נטענה טענת האפליה. מדובר על כן בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, הפועל היוצא מכך הוא, שאין ממש בטענת המערער לפנינו לעניין החלטת בית משפט קמא להתבסס על הסיכומים שהוגשו בלא הבאת ראיות נוספות.

6.         גם בטענת המערער על פיה הוא אינו צד לחוזה המשולש ועל כן נפלה טעות בפסק הדין, אין ממש. כפי שציין בית משפט קמא בצדק, אין המערער יכול לעגן מחד גיסא את היותו בר-רשות במקרקעין על ההסכם המשולש עצמו ומאידך גיסא לטעון שהוא אינו מחויב לפעול על פיו.

7.         ולבסוף, חרף נסיבותיו האישיות של המערער, לא מצאנו להיעתר לבקשתו החלופית ולעכב את ביצועו של צו המניעה על מנת לאפשר לו להכשיר את הפעלת המסעדה או למצוא מקור פרנסה חלופי. משנמצא כי המערער מפעיל מסעדה על קרקע שיעודה שימוש חקלאי, ללא היתר כדין, זאת מזה שנים רבות, לא ניתן להימנע מאכיפת הדין תוך התרת המשך החריגה (והשווה: רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מוסא דכה, ניתן ביום 22.11.09, רע"א 9374/09 רמת רזיאל כפר שיתופי נ' בן זקן, ניתן ביום 28.7.10).

8.         התוצאה היא, אפוא, כי דין הערעור להדחות. המערער יישא בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין של כל אחד מהמשיבים בסך של 7,500 ש"ח (ובסך הכל 15,000 ש"ח). סכום זה נקבע בשים לב לנסיבותיו האישיות והרפואיות של המערער. הערבון שהופקד בערעור - יחולט לטובת המשיבים כנגד חוב ההוצאות ושכר הטרחה.

מזכירות בית המשפט תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ו' בשבט התשע"ב, 30 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.